פסק-דין בתיק ע"א 2660/05

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) מיום 13.7.05 בת"א 2266/02, שדחה על הסף את תביעת המערערת נגד המשיבים, מחמת התיישנות.

2.             הרקע

(א)                    ביום 9.6.02 הגישה המערערת תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, בשל רשלנות רפואית של המשיבים.

ב)         בכתב התביעה תיארה המערערת את ההשתלשלות הכרונולוגית של האירועים שהביאו להגשת התביעה, וזאת, החל מ-28.6.89, עת אובחנה אצלה ירידה בראיה בעין שמאל, דרך ניתוח קטרקט שעברה ב-29.7.90 אצל משיב 2, בביצוע משיב 1, ובהמשך - התפתחות גלאוקומה בעין שמאל, ניתוח קטרקט בעין ימין בשנת 1992, אשפוז וניתוח נוסף בשנת 1994 בעין שמאל, ועד אובדן ראיה מוחלט בעין שמאל, הוצאתה והתקנת פרוטזה במקומה.

(ג)        המשיבים הגישו כתב הגנה וטענו בו, בין היתר, טענת התיישנות, אך בשלב הראשון לא הגישו בקשה לדחייה על הסף.

(ד)        בבית משפט קמא התקיימו מספר ישיבות קדם משפט ובמהלכן ננקטו פעולות לקידום התיק. המערערת אף נבדקה על-ידי מומחים מטעם המשיבים. בין היתר, ניתנה החלטה עוד ביום 28.8.02 ש "כל בקשה לבית המשפט בעניינים דלעיל, או כל בקשה מקדמית אחרת - יש להגיש מיד לאחר שנוצרה העילה להגשתה ואין להמתין לשם כך לישיבת קדם המשפט".

(ה)        במשך כשנתיים התקיימו קדמי משפט מבלי שהועלתה טענת ההתיישנות, ומבלי שהוגשה בקשה מתאימה. התיק אף נקבע להוכחות אך נדחה; ב-14.9.04 קבעה השופטת הנכבדה שיש להכריע קודם בטענת ההתיישנות, וקבעה ישיבה נוספת. למרבה הפלא, בישיבת יום 27.1.05 הופיע ב"כ המערערת בשמו ובשם ב"כ המשיבים והודיע לבית המשפט כי הצדדים מבקשים לקבוע ישיבה לשמיעת ההוכחות. דעת השופטת לא היתה נוחה מהסכמה זו והיא קבעה ישיבת נוספת ל- 21.3.05.

(ו)         רק ביום 14.3.05 הגיש ב"כ המשיבים בקשה לדחייה על הסף של התביעה, בשל התיישנות.

(ז)         בבקשה נטען שדבר קרות הנזק נודע למערערת סמוך לאחר הניתוח המהווה את העוולה, ומכל מקום חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק. ב"כ המשיבים ביסס טענותיו על האמור בכתב התביעה, ועל חוות הדעת שצרפה המערערת לכתב התביעה. לבקשה לא צורף תצהיר.

(ח)       ב"כ המערערת, בתגובתו, טען שלא חלפה תקופת ההתיישנות הן מכח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " פקודת הנזיקין") הן מכח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"). הוא טען שהמועד שבו נודעו למערערת העובדות הרלוונטיות היה 13.6.95, ולכן, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

(ט)                המערערת הגישה תשובה, אף היא ללא תצהיר. התשובה עסקה גם בסע' 8 לחוק ההתיישנות.

(י)                  לאחר שתי התשובות, המותרות על-פי התקנות, הוגשו שתי תגובות נוספות. בעניין זה חשוב לציין שב"כ המערערת טען, הן בתגובתו הראשונה הן בתגובתו השניה, שיש לדון בטענת ההתיישנות בסיומו של ההליך, עת יעמדו לפני בית המשפט כל הנתונים העובדתיים לצורך הכרעה בה, הואיל ומדובר בעניינים שברפואה.

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

השופטת הנכבדה בחנה בהחלטתה את הוראות סע' 89(2) לפק' הנזיקין הקובע מועד אחד (של שבע שנים על-פי חוק ההתיישנות) מיום גילוי הנזק, ומועד אחר - סופי - של עשר שנים לכל היותר מיום אירועו.

השופטת הנכבדה קבעה שמועד גילוי הנזק היה לכל המאוחר ב-9.1.94, המועד שבו נותחה המערערת ניתוח מתקן, וזאת, אם נניח לצורך הדיון שמועד הגילוי לא היה בסמוך לאחר הניתוח הראשון (ב-1990) וגם לא בעת שעברה ניתוח בעין ימין (ב-1992).

השופטת הנכבדה ציינה שאינה מקבלת את ההנחות הללו - אך אף אם היתה מקבלת אותן, לא היה בכך כדי לסייע למשיבה.

עוד קבעה השופטת הנכבדה " בנסיבות אלו לא ניתן לומר שהנזק נעלם מעיניה, ולא ניתן לומר שלא יכולה היתה לגלותו כבר בינואר 1994." (עמ' 6 שורות 6-7 להחלטה).

כאמור, נדחתה התביעה על הסף בשל התיישנות.

4.         הטענות בערעור